חינה - כל מה שרצית לדעת על 

ידועה כבר אלפי שנים כסממן צבע בצפון אפריקה. מומיות שנחשפו בצ'אטאל הויוק - Catal Huyuk שבטורקיה והמתוארכות לאלף ה-7 לפנה"ס, מעידות על שימוש בחינה לעיטור הידיים כאות תודה והערכה לאלת הפריון המקומית. המצרים הקדמונים מרחו אותה על עור הגוף כדי להגן עליו מקרני השמש ועל הפרקים כדי לשמור על גמישות הגפיים. הסממן נמרח גם על אצבעות הידיים והרגליים של החנוטים. קעקועים בכתב החרטומים הפכו עם השנים לפופולאריים .המצרים הקדמונים הביעו בהם משאלות וראו בהם סמלי הגנה מפני הרוע שהיו נהירים להם , אך סתומים לאחרים. הם תארו בהם גם סצנות דתיות, דמויות מפנתיאון האלים המצרי ומשאת נפש לקראת עולם הנצח. אומנות עיטור הגוף בחינה החלה בצפון אפריקה ובמזרח התיכון ומשם היא עברה לדרום אסיה ולאירופה. נעשה בה שימוש על ידי הינדים, סיקים, יהודים, מוסלמים, נוצרים, עובדי אלילים, ואחרים. בתרבות ההינדית עיטרו את גופה של הכלה כמתת לבעלה. כיום, נוהג זה הפך לפופולארי בקרב התרבויות המערביות. שבטי הילידים האמריקאים קעקעו על גופם יצירות עדינות ומופשטות יותר שבטאו רגש, כוח, חוכמה וסמכות. ברבות השנים המשיכו לעשות בה שימוש קוסמטי ורפואי בכל רחבי העולם. רבות הן הנשים המשתמשות בה לקישוט ולעיטור הגוף. האירועים המרכזיים בחייו של האדם, בהם החינה נוטלת חלק הם: אירוסין ,חתונות, ברית, הריון, לידה, היום האחרון של צום הרמדאן, החזרה מהעלייה לרגל למכה (החאג') ובטקסי גרוש של שדים ורוחות

כופר לבן - חינה - Lawsonia alba

שיח או עץ קטן שגובהו עד 6 מ'. נמנה על משפחת הכופריים המונה כ-450 מינים שרובם טרופיים. עליו נגדיים, פשוטים ותמימים. פרחיו ריחניים, ערוכים בתפרחת צפופה , לבנה או צהובה. העלים משמשים להכנת סממן הצביעה המכונה בלשון העממית בשם "חינה". בעולם, מגדלים אותו באזורים חמים ועשירים במים. עיקר גידולו מתקיים בנאות המדבר של הסהרה בארצות : מרוקו, טוניסיה, אלג'יריה, לוב, מצרים וסודאן. בארץ הוא גדל במשקי הערבים בעיר יריחו ובכפרי בקעת הירדן. פרטים בודדים ממנו גדלים בבית ספר שדה עין גדי ובגן הנוי של קיבוץ עין גדי. קוצרים את הענפים הצעירים והרעננים 3 פעמים בשנה. מיבשים אותם בצל ומפרידים מהם את העלים בגורן באמצעות ניעור וחבטה. העלים היבשים נמכרים בשווקי התבלינים שלמים או כשהם טחונים הדק היטב לאבקה שגונה ירקרק.

הכופר הלבן במקורותינו 

הכופר הלבן הובא לארץ ישראל ממצרים בימי בית ראשון. גדלו אותו ב "כרמים" באזור עין גדי: " אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי" (שיר השירים א', יד). פירות הכופר גדלים על השיח בצורת אשכול וגונם סגלגל- אדמדם. לעת הבשלתם הם מרהיבים ביופיים ולכן האהובה המשילה את יופיו של אהובה לאשכול  הכופר. איזור עין גדי ידוע בשפעת מעינותיו ובטמפרטורה החמה השוררת בו רוב ימות השנה, לפיכך הוא נבחר כבית הגידול היאה ביותר לגדל בו את שיח הכופר. האהובה מזמינה את אהובה כדי לתנות איתו אהבים במטעי הכופר של עין גדי: "לך דודי נצא השדה נלינה בכפרים"(שם ז', יב) . היא כמובן, אינה מזמינה את אהובה ל"צימר" בכפר  אלא ל"כפרים" שהיא צורת הרבים של כופר. למטעי הכופר. בעונה שהשיח נמצא בעיצומה של הפריחה. ומי שלא הריח את  ריח הפריחה העדין והמשכר של  פרחי הכופר, לא הריח ריח של בושם טוב מימיו. הכפר, המוזכר במקורותינו, מקובל לראותו כצמח בעל ניחוח נעים - בושם של ממש - "כפרים עם נרדים נרד וכרכם, קנה וקנמון עם כל ראשי בשמים" (שיר השירים ד, יג). הכפר ידוע גם כצמח שפרותיו בעלי מראה נאה. על כן האישה מכנה בו את דודה במילים ציוריות: "אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי" (שיר השירים, א, יד).במשנה, מצוין הכפר בין צמחי הבושם הגדלים בארץ ישראל: "הורד, הכפר, והקטף והלוטם" (משנה, שביעית ז, ו). וכך נאמר שם: "הוורד והכפר והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. רבי שמעון אומר, אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי". משחה שהוכנה  מצמח הכפר ונקראה בשם "משחא דכופרא" הייתה יעילה  לטיפול במחלות דרכי השתן - צמירתא - בלשון התלמוד (גיטין סט ע"ב):על צביעת השערות, הידיים והפנים  מצינו בשולחן ערוך (קצח, יז): "צבע שצובעות נשים על פניהן וידיהן ושער ראשן, אינו חוצץ וכן מי שהוא צבע וידיו צבועות, אינו חוצץ".

שימושי חינה בעולם הקדום

ידועה כבר אלפי שנים כסממן צבע בצפון אפריקה. מומיות שנחשפו בצ'אטאל הויוק - Catal Huyuk שבטורקיה והמתוארכות לאלף ה-7 לפנה"ס, מעידות על שימוש  בחינה לעיטור הידיים כאות תודה והערכה לאלת הפריון המקומית.

 המצרים הקדמונים מרחו אותה על עור הגוף כדי להגן עליו מקרני השמש ועל הפרקים כדי לשמור על גמישות הגפיים. הסממן נמרח גם על אצבעות הידיים והרגליים של החנוטים. קעקועים בכתב החרטומים הפכו עם השנים לפופולאריים .המצרים הקדמונים הביעו בהם משאלות וראו בהם סמלי הגנה מפני הרוע שהיו נהירים להם , אך סתומים לאחרים. הם תארו בהם גם סצנות דתיות, דמויות מפנתיאון האלים המצרי ומשאת נפש לקראת עולם הנצח. אומנות עיטור הגוף בחינה החלה בצפון אפריקה ובמזרח התיכון ומשם היא עברה לדרום אסיה ולאירופה. נעשה בה שימוש על ידי הינדים, סיקים, יהודים, מוסלמים, נוצרים, עובדי אלילים, ואחרים.

 בתרבות ההינדית עיטרו את גופה של הכלה כמתת לבעלה. כיום, נוהג זה הפך לפופולארי בקרב התרבויות המערביות. שבטי הילידים האמריקאים קעקעו על גופם יצירות עדינות ומופשטות יותר שבטאו רגש, כוח, חוכמה וסמכות.

ברבות השנים המשיכו לעשות בה שימוש קוסמטי ורפואי בכל רחבי העולם. רבות הן  הנשים  המשתמשות בה לקישוט ולעיטור הגוף.

האירועים המרכזיים בחייו של האדם, בהם החינה נוטלת חלק הם: אירוסין ,חתונות, ברית, הריון, לידה, היום האחרון של צום הרמדאן, החזרה מהעלייה לרגל למכה (החאג')  ובטקסי גרוש של שדים ורוחות.

.

בתי גידול בעולם

הצמח מטיב לגדול באזורים חמים ועתירי מים. בנאות מדבר של הסהרה, במדינות צפון אפריקה כמו מרוקו, טוניסיה, אלג'יר, לוב, מצרים וסודאן. באיראן, בפקיסטן, בסוריה, בפרס, בישראל, בתימן, מצרים, באוגנדה, בטנזניה, באפגניסטן, בסנגל, בקניה, באתיופיה, באריתריאה ובהודו. 

קוצרים את הגידול 3 פעמים בשנה : הקציר הראשון מתבצע בחודשים מאי-יוני. קציר שני באוגוסט-ספטמבר וקציר שלישי בחודשים  דצמבר-ינואר. איכות העלים המשובחת ביותר  מתקבלת בקציר הראשון.

תהליך הייבוש של העלים מתבצע בצל. ייבוש בשמש פוגם באיכות הצבע.